פסק-דין בתיק עפ"ת 27119-12-10

בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה אשר ניתן ביום 29.11.2010 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק תת"ע 4586/08.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין נהיגה ברכב במקום ציבורי בהיותו שיכור, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), סעיף 64ב(א) לפקודה, סעיף 39א לפקודה ותקנה 169 א לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית המשפט נתן את הכרעת דינו ביום 29.11.10 על פיה החליט להרשיע את המערער בעבירות הנ"ל תוך שהוא קובע כי הוא נהג כאשר בגופו נמצא ריכוז של 340 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

על הכרעת הדין לא הוגש ערעור. יחד עם זאת ב"כ המערער העלה מס' טענות הקשורות לייצוג של המערער בבית משפט לתעבורה אך משלא תיקן את הודעת הערעור ועפ"י דבריו בטיעוניו בפני שהערעור מופנה כנגד חומרת הדין, אינני מוצא צורך להתייחס לטענות בעלות ההשלכה על הכרעת הדין.

בא כוח המערער טען כי מרשו עובד כנהג אוטובוס בחברת דן, עברו אינו מכביד ושלילת רשיונו עלולה לפגוע בפרנסת משפחתו. הוא נוהג משנת 2003 ואף מתוכן גזר הדין של בית משפט לתעבורה ניתן להתרשם כי מקרהו של המערער לא הצדיק החמרה כה קשה בדין. על כן ביקש לקבל את הערעור ולהקל בעונש הפסילה בפועל.

גם המערער פנה לבית המשפט וביקש להקל בדינו.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. לטעמו העונש שהוטל על המערער הינו עונש המינימום הקבוע בחוק. רמת ריכוז אלכוהול שנמצאה בגופו של המערער אינה קטנה ובית משפט לתעבורה נתן ביטוי לנימוקים לקולא, ע"כ ועפ"י ההלכה המקובלת אין מקום להתערב בעונשו של המערער.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית משפט לתעבורה הודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

כידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית למעט המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם הטילה הערכאה הדיונית עונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מ"י נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מ"י (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מ"י (ניתן ביום 13.1.10).

עניינו של המערער אינו נמנה על המקרים החריגים ויוצאי הדופן.

העבירה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה והנהיגה בשכרות מסכנת הן את הנוהג והן את המשתמשים בדרך ועל כך כבר נאמר כי על בית המשפט לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, שיהיה בה כדי להלחם בתופעה מדאיגה זו (ראו רע"פ 6418/07 עמית כהן נגד מ"י (ניתנה ביום 5.9.07)). עוד קבע בית המשפט העליון כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נגד מ"י (ניתנה ביום 9.9.07)).

חומרה נוספת ניתן למצוא בעובדה שלמרות שהמערער משמש כנהג של רכב ציבורי המסיע אנשים שכל חפצם הוא להגיע בשלום לביתם, נמצא נוהג בהיותו שיכור, הגם שהעבירה לא בוצעה במסגרת עבודתו.

מנהג ציבורי נדרשת הקפדה יתרה על קיום הוראות החוק הן במסגרת תפקידו בעת נהיגת רכב ציבורי והן כאשר הוא נוהג בכביש ברכב אחר, דרישה שישימה, לטעמי, על כל נהג .

העבירה של נהיגה בשכרות הפסיקה מזה זמן רב להיות עבירה נדירה ומצומצמת לציבור מסויים. נסיון החיים מלמד כי רבים חוטאים בעבירות אלה ולכן על בית המשפט לתרום את תרומתו כדי לצמצם תופעה זו. בעניינו של המערער הוטל עונש המינימום ועל כן לא ניתן לומר כי המדובר בעונש החורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת.

סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על מדיניות הענישה, האינטרס הציבורי וכדי ליישם תכלית הענישה  וכוונת המחוקק - לענין זה ראו רע"פ 8387/06 אלייא נגד מ"י (ניתנה ביום 1.11.06) ורע"פ 5717/08 רוברט נגד מ"י (ניתנה ביום 10.9.08), ובעניינו של המערער לא מצאתי נימוקים שיש בהם כדי להצדיק סטייה נוספת לקולא מעונש המינימום, שעליו נאמר כי:

"קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה" (רע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מ"י (ניתנה ביום 15.2.06).

אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל אני דוחה את הערעור.

על המערער להפקיד את רישיונו לאלתר כדי שמנין עונש הפסילה יחיל, כך שאם ניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו.

הקנס ישולם בשני תשלומים שווים. הראשון ביום 1.5.11 והשני ביום 1.6.11.